רואים סרט: "קללת פרח הזהב"

צפינו היום בסרט סיני בשם "קללת פרח הזהב" שמציג את חצר התככים הפוליטית והמשפחתית של משפחה מלכותית סינית.

דמותו של המלך בסרט מזכירה מאוד את דמותו של "הנסיך" כפי שמתאר אותה ניקולו מקיאבלי.

לדעתו של מקיאבלי מי שרוצה להיות נסיך, כלומר, מושל או מנהיג, חייב תמיד לעמוד על המשמר ולהתנהג באלימות ובכוחנות כלפי המקורבים לו, אחרת הם ימרדו בו ויורידו אותו מהשלטון.

בסרט, המלך מצליח לשמור על מעמדו באמצעות האלימות המטורפת שהוא מפגין אפילו מול בני משפחתו הקרובים, בניו ואשתו. שווה צפייה.

מקיאבלי ומקיאבליזם

מקיאבלי היה בן למשפחה מכובדת שישבה בפירנצה שנים רבות. הוא מילא תפקידים שונים במימשל ושמו נעשה מקור למושג גנאי - 'מקיאבליזם'. מושג זה הוא שם נרדף לתפיסה מרושעת של השלטון לפיה על השליט לא חלים כל מעצורים מוסריים בדרכו למימוש מטרותיו. יותר מכך, כדי להגן על שלטונו צריך השליט להשתמש בדרכי רמייה, לעשוק את נתיניו ולהתאכזר אליהם.

את תפיסת העולם הזו, לפיה - המטרה מקדשת את האמצעים - מבסס מקיאבלי על נסיונו רב השניים בחצרות הפוליטיות. מנסיונו הוא למד כי אופיים של בני האדם הוא גרוע ולכן, מי שרוצה לשלוט בהם, אין לו דרך אחרת, אלא לנהוג בהם בכוח ובאלימות אם הוא רוצה להמשיך בשלטונו ימים רבים.

לפניכם שתי אמירות מתוך ספרו "הנסיך", אמירות שדנו בהן היום בכתה ואשר, למרות הבוטות שבהן, התקשו התלמידים להתווכח איתן. לעיונכם:

אמירה ראשונה:

האם מוטב שהנסיך יעורר אהבה או יראה בקרב נתיניו? התשובה: עדיף לבחור ביראה, שיפחדו מפניו. מדוע? מפני שאפשר לומר על בני אדם בדרך כלל, שהם כפויי טובה, נוטים לכאן ולכאן, חנפנים וצבועים, בורחים מן הסכנה ורודפים אחר השכר מחמת התאווה. כל זמן שאתה גומל להם טובות - כולם שלך אבל בשעת הדחק, כשאתה צריך אותם, הם פונים לך עורף ומורדים עליך.

אמירה שנייה:

בני האדם מעדיפים לפגוע בקרובים ובאהובים עליהם יותר מאשר באלו שהם מפחדים מפניהם.

אמירה זו, אגב, זכתה להסכמה גורפת בכתה.

פרדוקס הידיעה

כיצד מתאפשרת ידיעה? איך אנחנו לומדים דברים חדשים?

בדיאלוג "מנון" מתיחס אפלטון לסוגייה הזו.

מנון, שהיה תלמידו של הפילוסוף סוקרטס שואל אותו: "אולם סוקרטיס, כיצד תחפש דבר כזה, שאינך יודע מהו? איזה מן הדברים הבלתי ידועים לך ישמש לך מטרת החיפוש? ולו גם יזדמן לך המבוקש, מנין תדע שזהו הדבר שלא ידעת?"

כלומר - כשאני לומד דבר חדש אני למעשה מחפש אחר ידיעה חדשה, אבל, בעיה - אם אני טרם יודע את הדבר שאני עומד לגלות מהו, איך אדע מה לחפש, וגם אם, נניח, אגלה במקרה את הדבר, איך אדע שזה הדבר שחיפשתי?

וסוקרטס עונה לו: "אי אפשר לבן אדם לחפש - לא את מה שידע ולא את מה שלא ידע - כי את מה שידע, לא יוכל לחפש, הן ידוע הוא כבר ובמצב זה אין שום מקום לחיפוש, וגם את מה שלא ידע לא יוכל לחפש, כי אינו יודע אפילו מה יחפש".

אז מה אפשר ללמוד מפרדוקס זה על נושא הלמידה? תשובה: שהלמידה היא בלתי אפשרית, מפני שלמידה היא כמו חיפוש אחר דבר חדש, אבל כאשר אני מחפש דבר, עומדות לפני שתי אפשרויות: או שאני כבר יודע מה אני מחפש - ואז, באמת, שאין מקום לחיפוש, או ללימוד, כי אני כבר יודע, או - שאני לא יודע מה אני מחפש ולכן, ייתכן כי גם כאשר אגלה את הדבר שחיפשתי לא בטוח שאזהה אותו ואדע שזה מה שחיפשתי. לכן - חיפוש במובן - למידה איננו אפשרי.

אז בכל זאת אפשר ללמוד דבר חדש? על ידי היזכרות: הלמידה היא למעשה היזכרות במה ששכחנו. כל חיינו אנחנו נזכרים במה ששכחנו. כך יוצא שבשיעור מתמטיקה - המורה מזכיר את החומר האבוד, לא מלמד חומר חדש. מהיום, אל תאמר - אני לומד דבר חדש, אמור - אני נזכר במה ששכחתי.

בשביל להבין את עיקרי תורת ההיזכרות צריך להגיע לשיעורי מגמת הפילוסופיה.

משל המערה

משל של אפלטון שבא להסביר את מצב תודעתם הנחות של רוב בני האדם. המשל הולך ככה:

תארו לעצמכם בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה שבתוכה הם אסורים מילדותם.

הם כבולים ברגליים ובצוואר ולכן הם אינם יכולים לשנות מקומם ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם. הם יכולים רק להביט קדימה על קיר המערה והם רואים צללים והשתקפויות על הקיר. הם מתייחסים אל המראות האלה ואל הקולות הנשמעים במערה כאל מציאות אמיתית שאיננה מוטלת בספק.

אבל , מה יקרה אם אחד מהם יצליח להשתחרר מכבליו?

אם אחד מהם ישתחרר מכבליו ויקום, יפנה את צווארו, ילך ויביט כלפי האור, אז הוא יבין שהצללים שעל קיר המערה הם רק השתקפויות של המציאות האמיתית שנמצאת מחוץ למערה.

אז מה בעצם אומר המשל? מהו הנמשל? מהי המערה ומי הם האנשים הכבולים במערה? יותר מכך, מיהו האדם שמתיר את כבליו ומסתגל לראות את האור?

בציור המצורף - ניתן לראות איש כבול, שאינו יכול להזיז את צווארו ולשנות את מבטו, יכול להסתכל רק על המציאות המשתקפת לנגד עיניו על הקיר שממול. אבל האם המציאות האחת המוכרת לו היא האמת או ההשתקפות של האמת?

אי הראציונליות של האינסופי

אחד העקרונות הראציונליים הוא עיקרון הסיבתיות: לכל דבר יש סיבה.

הרעיון שלכל דבר שנמצא, כולל למחשבות ולרגשות שלנו, יש סיבה, הוא רעיון ראציונלי, הגיוני. אם לא נניח שיש לדבר סיבה אז - מה היא הסיבה לקיומו של הדבר?

גם כאשר איננו יודעים מה הסיבה, עדיין הסיבה קיימת. מדוע? מפני שלהניח שלא קיימת לדבר סיבה זה כמו להניח שהדבר התהווה מכוח עצמו, בלי סיבה שקדמה לו. הייתכן? פירושו של דבר, שהדבר המסוים, צריך היה להתקיים עוד לפני שהתחיל להתקיים כדי שיוכל להוות את הסיבה לקיומו.

אם נבקש לשלול את קיום הדבר כסיבת עצמו, הרי לא נותר לנו אלא להניח שהדבר פשוט נוצר מן האין. אבל האין הוא הרי כלום, אפס, שום דבר. האם ייתכן שדבר מסוים, נניח עצם כלשהו או מחשבה או רעיון או רגש מתהווה ללא סיבה?

בנקודה הזו, קוראים יקרים, עליכם לבחון רעיון זה בכוחות עצמכם ולחשוב עד כמה ייתכן שדבר נוצר ללא סיבה? מצד שני, אם נניח שיש לדבר סיבה, שתמיד קיימת סיבה לדבר, יהיה עלינו לבחון את הסיבה שקדמה לסיבה ואת הסיבה שקדמה לסיבה הזו וכך הלאה וכך הלאה בשרשרת אינסופית של סיבות שכן לא ייתכן שלאחת מבין כל הסיבות בשרשרת הסיבות לא תהיה סיבה בעצמה כי אז נהיה שוב נוגדים את העקרון הראציונלי שלכל דבר יש סיבה.

אבל שימו לב, שהליכה לאחור בשרשרת הסיבות מוליכה אותנו להתמודד עם רעיון האינסוף שהוא רעיון לא ראציונלי. למה לא ראציונלי? נראה אתכם חושבים את זה לבד.

מטיעון השיגעון לטיעון החלום - דקארט

האם ייתכן שאני משוגע? שואל דקארט, האם ייתכן שאני חושב שאני מכיר את המציאות בשעה שאינני מכיר אותה כלל?

מה אם הכל, מה שמכונה בשם מציאות ונחשב לדבר אמיתי ביותר, בלתי מוטל בספק, אינו אלא - חלום? מציאות וירטואלית?

דקארט היה מוטרד מכך שאינו יכול להבחין בין מצב של עירות למצב של שינה. עובדה זו גרמה לו לטעון כי ייתכן שהוא חולם כל הזמן את המציאות.

אם מה שאנחנו מתייחסים אליו כאל מציאות אינו אלא חלום, הרי שאנחנו בטוחים בקיומה של מציאות שאיננה קיימת באמת, שאיננה אמיתית, כלומר - וירטואלית או מלאכותית.

הרבה פעמים מספרים תלמידים כי חוו את ההרגשה של בילבול בין חלום לבין מציאות. כשאבוא לבקר אתכם לקראת בחירת מגמה, הכינו דוגמא משל עצמכם למצב בו לא הייתם בטוחים בקיומה של המציאות הממשית.

מה קשורה ורוניקה?

בספרו של פאולו קואלו אפשר למצוא משל שקשור לנושא שדנו בו היום בכתה.

הפילוסוף רנה דקארט שואל כיצד ניתן, אם בכלל, להכיר את המציאות?

דקארט, שהלך והתבלבל לגבי וודאות המציאות העלה את טיעון השיגעון:

דקארט מתלבט שאולי הוא כמו אחד המשוגעים, שבטוחים שהם עשירים מאוד ואפילו מלכים, בשעה שהם עניים מאוד? האם ייתכן שהוא, דקארט, חושב שהוא מכיר את המציאות בשעה שהוא איננו מכיר אותה כלל ובכך הוא דומה למשוגע שמדמיין מציאות שאיננה קיימת?

על השאלה מיהו שפוי ומיהו משוגע מדבר המשל של קואלו, הריהו לפניכם:

מכשף רב עוצמה רצה להרוס ממלכה ולשם כך שפך שיקוי פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי נהפך למשוגע. בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסיה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחות היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה.

המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסיה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על בטחון הציבור ובריאותו, אבל, גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.

כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.

בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם. וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו. עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כיסאו?

ברוכים הבאים תלמידי י"א החדשים למגמת הפילוסופיה - 1.9.2010

ביום חמישי הקרוב, אפגוש אתכם לראשונה בשעה הראשונה בבוקר, וזהו, נתחיל מיד בעניינים הפילוסופים.

מאחלת לכולכם שנת לימודים פורייה והנאה פילוסופית צרופה.

הנושא הראשון שבו נתחיל הוא כמובן השאלה מהי פילוסופיה?

להתראות, בינתיים, חגית.