בספרו של פאולו קואלו אפשר למצוא משל שקשור לנושא שדנו בו היום בכתה.
הפילוסוף רנה דקארט שואל כיצד ניתן, אם בכלל, להכיר את המציאות?
דקארט, שהלך והתבלבל לגבי וודאות המציאות העלה את טיעון השיגעון:
דקארט מתלבט שאולי הוא כמו אחד המשוגעים, שבטוחים שהם עשירים מאוד ואפילו מלכים, בשעה שהם עניים מאוד? האם ייתכן שהוא, דקארט, חושב שהוא מכיר את המציאות בשעה שהוא איננו מכיר אותה כלל ובכך הוא דומה למשוגע שמדמיין מציאות שאיננה קיימת?
על השאלה מיהו שפוי ומיהו משוגע מדבר המשל של קואלו, הריהו לפניכם:
מכשף רב עוצמה רצה להרוס ממלכה ולשם כך שפך שיקוי פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי נהפך למשוגע. בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסיה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחות היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה.
המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסיה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על בטחון הציבור ובריאותו, אבל, גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.
כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.
בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם. וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו. עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כיסאו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה