אי הראציונליות של האינסופי

אחד העקרונות הראציונליים הוא עיקרון הסיבתיות: לכל דבר יש סיבה.

הרעיון שלכל דבר שנמצא, כולל למחשבות ולרגשות שלנו, יש סיבה, הוא רעיון ראציונלי, הגיוני. אם לא נניח שיש לדבר סיבה אז - מה היא הסיבה לקיומו של הדבר?

גם כאשר איננו יודעים מה הסיבה, עדיין הסיבה קיימת. מדוע? מפני שלהניח שלא קיימת לדבר סיבה זה כמו להניח שהדבר התהווה מכוח עצמו, בלי סיבה שקדמה לו. הייתכן? פירושו של דבר, שהדבר המסוים, צריך היה להתקיים עוד לפני שהתחיל להתקיים כדי שיוכל להוות את הסיבה לקיומו.

אם נבקש לשלול את קיום הדבר כסיבת עצמו, הרי לא נותר לנו אלא להניח שהדבר פשוט נוצר מן האין. אבל האין הוא הרי כלום, אפס, שום דבר. האם ייתכן שדבר מסוים, נניח עצם כלשהו או מחשבה או רעיון או רגש מתהווה ללא סיבה?

בנקודה הזו, קוראים יקרים, עליכם לבחון רעיון זה בכוחות עצמכם ולחשוב עד כמה ייתכן שדבר נוצר ללא סיבה? מצד שני, אם נניח שיש לדבר סיבה, שתמיד קיימת סיבה לדבר, יהיה עלינו לבחון את הסיבה שקדמה לסיבה ואת הסיבה שקדמה לסיבה הזו וכך הלאה וכך הלאה בשרשרת אינסופית של סיבות שכן לא ייתכן שלאחת מבין כל הסיבות בשרשרת הסיבות לא תהיה סיבה בעצמה כי אז נהיה שוב נוגדים את העקרון הראציונלי שלכל דבר יש סיבה.

אבל שימו לב, שהליכה לאחור בשרשרת הסיבות מוליכה אותנו להתמודד עם רעיון האינסוף שהוא רעיון לא ראציונלי. למה לא ראציונלי? נראה אתכם חושבים את זה לבד.

מטיעון השיגעון לטיעון החלום - דקארט

האם ייתכן שאני משוגע? שואל דקארט, האם ייתכן שאני חושב שאני מכיר את המציאות בשעה שאינני מכיר אותה כלל?

מה אם הכל, מה שמכונה בשם מציאות ונחשב לדבר אמיתי ביותר, בלתי מוטל בספק, אינו אלא - חלום? מציאות וירטואלית?

דקארט היה מוטרד מכך שאינו יכול להבחין בין מצב של עירות למצב של שינה. עובדה זו גרמה לו לטעון כי ייתכן שהוא חולם כל הזמן את המציאות.

אם מה שאנחנו מתייחסים אליו כאל מציאות אינו אלא חלום, הרי שאנחנו בטוחים בקיומה של מציאות שאיננה קיימת באמת, שאיננה אמיתית, כלומר - וירטואלית או מלאכותית.

הרבה פעמים מספרים תלמידים כי חוו את ההרגשה של בילבול בין חלום לבין מציאות. כשאבוא לבקר אתכם לקראת בחירת מגמה, הכינו דוגמא משל עצמכם למצב בו לא הייתם בטוחים בקיומה של המציאות הממשית.

מה קשורה ורוניקה?

בספרו של פאולו קואלו אפשר למצוא משל שקשור לנושא שדנו בו היום בכתה.

הפילוסוף רנה דקארט שואל כיצד ניתן, אם בכלל, להכיר את המציאות?

דקארט, שהלך והתבלבל לגבי וודאות המציאות העלה את טיעון השיגעון:

דקארט מתלבט שאולי הוא כמו אחד המשוגעים, שבטוחים שהם עשירים מאוד ואפילו מלכים, בשעה שהם עניים מאוד? האם ייתכן שהוא, דקארט, חושב שהוא מכיר את המציאות בשעה שהוא איננו מכיר אותה כלל ובכך הוא דומה למשוגע שמדמיין מציאות שאיננה קיימת?

על השאלה מיהו שפוי ומיהו משוגע מדבר המשל של קואלו, הריהו לפניכם:

מכשף רב עוצמה רצה להרוס ממלכה ולשם כך שפך שיקוי פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי נהפך למשוגע. בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסיה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחות היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה.

המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסיה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על בטחון הציבור ובריאותו, אבל, גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.

כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.

בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם. וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו. עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כיסאו?