את הרעיון הזה הגה הפילוסוף אפלטון כאשר דיבר על המושגים 'אור' ו'חושך'. לדעתו, קיים רק החיובי, רק האור, מכיון שבעולם החומר מתייחסים אל מה שנמצא בו ולא אל מה שאין בו. אם נניח שקיים מן סולם שיורד מלמעלה למטה, ובראש הסולם נמצא הטוב, או כמו שאפלטון אמר "אידיאת הטוב" הרי, שככל שמתרחקים מהטוב ויורדים בסולם, כך הולכת ומתמעטת כמות האור עד למצב שהאור נעלם לחלוטין ומתחיל להתקיים מצב שבו אין אור בכלל, מצב שאנחנו מכנים בשפה בשם חושך. אבל החושך, שהוא בעצם כלום, לא באמת קיים, החושך הוא למעשה חוסר באור. תחשבו על זה.
בתקופות מאוחרות יותר השתמשו פילוסופים, בעיקר כאלה בעלי השקפת עולם דתית כדי להסביר את היחס בין המושגים טוב ורע, ובעיקר כדי להסביר מדוע קיים רוע בעולם? לפי הגישה האפלטונית, קיים רק הטוב (בהקבלה למושג האור) אך ככל שהולכים ומתרחקים ממנו, מתקבל חוסר בטוב או במילים אחרות, אפשר להבחין בקיומו של רוע. אבל רוע כשלעצמו, כמו חושך, אינו קיים. הוא ביטוי לחוסר או להעדר, של אור או של טוב.
